לרגל שבוע האחות הבינלאומי: ראיון עם הדר שריקי, תושבת כרמי גת ואחות קהילה בטיפת חלב בקופת החולים מאוחדת, המספרת על העבודה המורכבת בצל הקורונה, ההתמודדות עם שני ילדים קטנים בבית והגאווה לעבוד במקצוע הסיעוד.
מקצוע האחות זוכה לתשומת לב מרבית בעיקר מאז צץ נגיף העולם לחיינו. עם זאת, לא תמיד קיבלו האחים והאחיות את הבמה לספר על המקצוע המורכב בו בחרו לעסוק. להדר שריקי (32), נשואה ואם לשניים מכרמי גת, היה ברור שכשתגדל תלך בדרכי האם, שעבדה כאחות במשך שנים. שריקי אוחזת בתואר ראשון בסיעוד ואחות מוסמכת בבי"ס לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית ועובדת בשבע השנים האחרונות כאחות קהילה במאוחדת.
"הרגשתי שהמקצוע בחר אותי, דרך אימי" מספרת בראיון מיוחד במסגרת שבוע האחות הבינלאומי הדר שריקי – המשמשת אחות בטיפת חלב בקרית גת. "הנתינה שלה לאנשים תמיד היוותה לי דוגמא ומופת, בגיל תיכון התנדבתי במד"א ועם הזמן גמלה בי ההחלטה ללמוד את מקצוע הסיעוד. האפשרות לעזור לאנשים בכל תחומי החיים, להגיע הבייתה מיום עבודה ולחוש סיפוק רב מהעשייה – כל אלה מרגשים אותי". שריקי נזכרת בסיפור מיוחד במהלך עבודתה. "הגיעה אלי מטופלת בתחילת הריון ראשון, קבעה תור לסקר גנטי, כאשר הגיעה לתור שלה התיישבה מולי, סגרה את הדלת והחלה לבכות. אחרי שהבאתי לה חיבוק וכוס מים, היא סיפרה שהמון זמן היא חיכתה להריון הזה ושיום קודם עברה הפלה. שוחחתי עמה ועודדתי אותה, עשיתי לה סקר גנטי והיא הודתה לי והלכה לדרכה. לאחר כחודשיים התקשרה אותה מטופלת למרפאה וביקשה לדבר רק איתי, עניתי לה והיא סיפרה בהתרגשות שהיא בהריון. היא מאוד חששה וסיפרה שהיא זקוקה לתמיכה וליווי, מיד קבעתי לה תור לליווי הריון. לאחר ליווי הריון, נולדה לה תינוקת מתוקה. גם את התינוקת ליוויתי בטיפת חלב, ממש הרגשתי שאני מלווה משפחה לכל אורך הדרך עוד משלב התכנון, וזה כיף גדול להרגיש משמעותית ותורמת".
האם את חשה חוסר הערכה או הערכה רבה מצד המטופלים?
"לרוב אני חשה הערכה רבה מצד המטופלים, אך אני גם חושבת שהדבר תלוי בגישה. כאשר התחלתי לקחתי ללב כל אחד שהביע חוסר הערכה כלפיי, אך עם הזמן הבנתי שאני זאת שנותנת לחוסר ההערכה הזה מקום אצלי. שמתי לב שכאשר מקבלים פידבק שלילי ממטופל הוא מקומם ומעצבן ואפשר ללכת עם תחושה מאוד לא טובה הבייתה, אך כאשר אני עובדת על עצמי ונותנת לכל פידבק חיובי אותו מקום כמו שנתתי קודם לשלילי, אני מבינה שלרוב יש הערכה רבה. זהו משהו שלימדתי את עצמי בשנים האחרונות, כאשר מעריכים את המטופל המוקיר תודה ולא לוקחים אותו כמובן מאליו – אז מבינים שרוב המטופלים הם מוקירי תודה ומעריכים את העשייה שלנו".
ידוע כי את שנת 2020 בחרה מאוחדת לציין כשנת האחים והאחיות, איזה מסר תרצי להעביר בנושא?
"קודם כל אני חושבת שכל האחיות באשר הן צריכות ללכת עם ראש זקוף, המקצוע שלנו הוא חשוב איכותי מכובד ומעורר השראה בכל תחומי הסיעוד השונים. אני מאמינה שכל האחיות ציפו לשנת אחות קצת שונה ממה שקיבלנו בפועל, ההרגשה היא בעיקר שבאג 2000 שהבטיחו לפני 20 שנה התבלבל והגיע עכשיו… אך עם זאת אני שמחה שהייתה לנו הזדמנות להראות לעולם עד כמה המקצוע שלנו חשוב והכרחי, כולי תקווה שהמקצוע שלנו יחשב סוף סוף כמקצוע בישראל ולא עוד כמשלח יד. שנראה זאת בתנאים שלנו ובהערכה שנקבל מהסביבה. מאחלת לכלל האחיות בארץ ובעולם שנת האחות שמחה וטובה ושנמשיך לפתח ולהתפתח".
לא ניתן להתעלם מהעבודה בצל הקורונה. איך הצלחת להתמודד עם העבודה האינטנסיבית ושני ילדים בבית, ומה השתנה מהעבודה שבשגרה?
"התקופה היא מאתגרת בהחלט, אך בד בבד יוצרת הזדמנויות חדשות. גם אני וגם בעלי עובדים חיוניים, לכן לא היה פשוט להתנהל, בעיקר בהתחלה. אנו מתגוררים רחוק מהמשפחה, כך שרוב הזמן עשינו משמרות בין העבודה לילדים. בעלי היה עובד מ5 בבוקר עד 13:00 ואז היינו מתחלפים – הוא היה מגיע ואני הייתי יוצאת לעבוד עד 19:00. בנוסף זה המקום להודות גם לעיריית קרית גת וקופת החולים מאוחדת שדאגו למסגרת לילדי האחיות מה שהקל עלינו מאד. בטיפת החלב העבודה הייתה אחרת לגמרי, המון חששות ושיחות עם הורים מצד אחד להסביר להם שלא כדאי לדחות חיסונים למרות המצב, מצד שני מקרים רבים של אי נעימויות עם מטופלים בעלי סימפטומים שלא מבינים למה אני לא יכולה לקבל אותם, ולמה אני נועלת את הדלת ולמה אני מבקשת מהם לא לשים כפפות אלא לשטוף ידיים ולמה אי אפשר להביא את כל שמונת האחים של הילד ומה היא אמורה לעשות איתם בבית בזמן שהיא לוקחת את הקטן לחיסון ועוד.. היו דילמות רבות ומורכבות הקשורות לטיפת חלב. בתקופת הקורונה החלו לשחרר יולדות לאחר 12 שעות מהלידה, כך שהטיפול עבר אלינו – לטיפת חלב וגם המעטפת של הטיפול ביולדת והתינוק עבר אל הקהילה שלגמרי היווה שינוי בתפיסת הטיפול ביולדת ודרש מאיתנו להיערך לטיפול המסור ליולדת. בסך הכל האחיות שאיתי ואני צלחנו את המשימה – וזה הכי חשוב".
המושג "פחד" היה קיים במהלך העבודה בצל נגיף הקורונה?
"בהחלט יש פחד, בעיקר מול מטופלים שמזלזלים בהוראות, או כאלה שמכחישים שמרגישים לא טוב ולמעשה חולים. אנו מתמגנות באמצעות מסיכה במפגש עם כל מטופל, מחטאות ושוטפות ידיים לאחר כל מגע ולו הקטן ביותר, ומחטאות את החדר והחפצים לאחר כל מטופל. יש פחד בעיקר לסכן את המשפחה ולכן לא ראיתי אותם כבר חודשיים. מאחלת שנוכל להיפגש בקרוב מאוד".
האם היה רגע שבירה במהלך התקופה הזו?
"האתגר המשמעותי היה עם הילדים בבית, בעיקר הרגשתי תחושת אשם על כך שאני לא יכולה להקדיש להם זמן ללמידה מרחוק או למידה משמעותית כלשהי. היו שבועות שממש הרגשנו עייפות פיזית, בעיקר כאשר הבנוו שאנחנו צריכים לנקות את הבית לפסח לבד, להכשיר כלים, להכין את כל החג ולחגוג אותו בחוג המשפחה הגרעינית. אחרי שהבנו שאין ברירה, שינסנו מותניים ועשינו כל מה שצריך. בסופו של דבר עם הגעגוע למשפחה המורחבת, היה לנו חג כיפי ומשפחתי, השתדלנו ליצור אווירה נעימה והיה לנו כיף ומספק שהצלחנו בכך".
לסיום, אלו המלצות תרצי להעביר לציבור הקוראים?
"לצערי הרב אני מעריכה שעד שלא תהיה תרופה יעילה או חיסון יעיל נגד קורונה אנחנו נמשיך להתעסק עם הנגיף, אבל כולנו חייבים להיות אופטימיים. הדרך הכי טובה לטפל במחלה היא למנוע אותה, לא את כל המחלות לצערי ניתן למנוע אבל מה שכן רצוי לפעול למניעה – לחייך ולהיות שמחים, לחיות אורח חיים בריא, לא לעשן, לבצע בדיקות סקר בזמן וכמובן כאחות טיפת חלב אני ממליצה בחום להתחסן לחיסוני השגרה. אם לא החיסונים ככל הנראה, כך היה נראה העולם שלנו בכל פעם שהייתה מתפרצת מחלה. ממליצה בחום לחסן בזמן ולא לדחות חיסונים. מאחלת בריאות איתנה לכולם ושנחזור בקרוב לשגרה אמיתית טובה ובריאה".
